THE           BLOG

מי שמכיר אותי יודע שאני והמילה "שליטה" צועדות יד ביד כבר שנים. כבעלת סטודיו, כמורה לפילאטיס, יוגה, מחול וגם כמטפלת בתנועה- התרגלתי שהכל עובר דרכי. אני יודעת בדיוק איפה כל משקולת צריכה לעמוד ואיך כל נשימה שלכם צריכה להישמע. בואו נודה באמת – אני קונטרול פריק גאה. אבל השבוע, כשנפרדתי מהאימונים בסטודיו לקראת היציאה לחופשת הלידה, המושג הבודהיסטי "אי-היאחזות"  הפסיק להיות תיאוריה והפך למציאות הפיזית שלי. מה זה בכלל "אי-היאחזות"? ברמה העמוקה, אי-היאחזות היא היכולת לחוות את הרגע מבלי

שיווי משקל נתפס אצל רוב האנשים כמשהו “פשוט”: לעמוד על רגל אחת, לא ליפול, אולי להצליח לעשות תרגיל מאתגר בפילאטיס או ביוגה בלי להתנדנד. למעשה, שיווי משקל הוא מערכת יחסים מורכבת, חכמה, שמערבת את מערכת העצבים, הראייה, מערכת שיווי המשקל באוזן הפנימית, השרירים העמוקים… וכן, גם את רצפת האגן. כולנו מכירים את רצפת האגן בתור “נושא שמדברים אחריו אחרי לידה”, או בתור משהו ששייך רק לנשים. רצפת האגן היא חלק אינטגרלי ממה שנקרא מערכת שרירי הליבה , יחד עם הסרעפת, השריר הרחב הבטני (Transversus

יש ימים שהעומס מרגיש כמו ערימה בלתי נגמרת של משימות. רשימות נכתבות, נמחקות, מתמלאות מחדש. הראש רועש, הגוף מתוח, והתחושה הכללית היא של כאוס. מעניין לראות שדווקא כשאין לנו דקה פנויה, דווקא אז שעה של תנועה יכולה להיות גלגל ההצלה שלנו. בואו ונשים רגע את הדברים על השולחן: עומס הוא לא רק מנטלי או ריגשי. הוא גם פיזי לחלוטין. הגוף שלנו לא יודע להבדיל בין “אני חייבת לסיים פרויקט בעבודה” לבין “אני עומד מול איום אמיתי”. מבחינתו, עומס=סטרס. וסטרס מביא איתו שרשרת תגובות גופניות: כתפיים מת