אי - היאחזות

מי שמכיר אותי יודע שאני והמילה "שליטה" צועדות יד ביד כבר שנים.

כבעלת סטודיו, כמורה לפילאטיס, יוגה, מחול וגם כמטפלת בתנועה- התרגלתי שהכל עובר דרכי. אני יודעת בדיוק איפה כל משקולת צריכה לעמוד ואיך כל נשימה שלכם צריכה להישמע. בואו נודה באמת – אני קונטרול פריק גאה.

אבל השבוע, כשנפרדתי מהאימונים בסטודיו לקראת היציאה לחופשת הלידה, המושג הבודהיסטי "אי-היאחזות" הפסיק להיות תיאוריה והפך למציאות הפיזית שלי.

מה זה בכלל "אי-היאחזות"?

ברמה העמוקה, אי-היאחזות היא היכולת לחוות את הרגע מבלי לנסות "לכלוא" אותו או להגדיר את עצמנו דרכו. זה לא אומר שלא אכפת לנו, זה אומר שאנחנו מבינים שהכל זמני.

כשסידרתי את הסטודיו בפעם האחרונה השבוע, הבנתי שהעסק הזה פועם בזכותי, אבל הוא לא אני. התינוק שגדל אצלי בבטן מזכיר לי כל יום שהגוף שלי משתנה, שהלו"ז שלי הולך להשתנות, ושהניסיון שלי להיאחז ב"בר הישנה" רק מייצר תסכול.

איפה זה פוגש אותנו בתרגול?

• ביוגה: אנחנו לומדים את זה בכל תנוחה. לפעמים אנחנו נאחזים בדימוי של איך התנוחה "צריכה" להיראות. אי-היאחזות ביוגה זה להסכים שהיום ה"כלב מביט מטה" שלי מרגיש קצת פחות גמיש מאתמול, וזה בסדר. אנחנו משחררים את הצורך בתוצאה ומתמסרים לדרך.

• בפילאטיס: כאן זה הופך להיות מאוד פיזי. בפילאטיס אנחנו עובדים על שליטה ודיוק. אבל יש גבול דק בין שליטה שרירית לבין מתח מיותר. אי-היאחזות בפילאטיס זה לעבוד משרירי הליבה, אבל להצליח לשחרר את הלסת, לשחרר את הצורך "לכבוש" את המיטה או הכיסא, ולתת לתנועה לזרום בלי מאמץ יתר.

• בטיפול בתנועה: כמטפלת, אני רואה איך אנחנו נאחזים בסיפורים שסיפרנו לעצמנו על הגוף שלנו ("אני לא ספורטיבית", "יש לי גב חלש"). אי-היאחזות היא להסכים להרפות מהתיוג הזה ולתת לתנועה חדשה להיווצר.

לשחרר כדי לצמוח

השבוע האחרון בסטודיו היה מרגש ומפחיד כאחד. כמי שרגילה לנהל הכל, לשחרר את המושכות ולהפקיד את ה"בייבי" הראשון שלי בידיים אחרות זו שיעור האי-היאחזות הכי גדול שקיבלתי.

אני מזמינה אתכם, גם כשאתם על המזרן וגם כשאתם מחוצה לו, לשאול את עצמכם: במה אני נאחזת חזק מדי? אולי זו מחשבה, אולי זה תפקיד בעבודה, ואולי זה פשוט הצורך שהכל יקרה בדיוק בדרך שלכם.

לפעמים, רק כשמרפים את האחיזה, הידיים מתפנות לקבל משהו חדש ומופלא.

נתראה בקרוב (עם סטטוס חדש), בר.