מעטים בסטודיו שמעו את הסיפור של איך בכלל הגעתי לעולם הפילאטיס ומה הסיבות שגרמו לי להתאהב בו.
בשביל זה אני צריכה לקחת אתכם איתי אחורה בזמן לתקופת השירות הצבאי שלי.
בצבא שירתתי ביהל"ם - יחידה מיוחדת של חיל ההנדסה, והייתי מדריכת אימון גופני ביחידה. התפקיד שלי היה לא רק לאמן את הלוחמים, אלא להצימד אליהם לאורך כל הדרך ולעזור לפצועים לבצע תרגילי פיזותרפיה.
כחלק מזה, הייתי חייבת להיות בכושר של הלוחמים והייתי מתאמנת בלי הפסקה, דבר שמהר מאוד הוביל לפציעות ולפציעה אחת מרכזית - קרע בשריר ההמסטרינג (שריר הירך האחורי) - שריר שאנחנו מרגישים היטב בתרגילי הרמות אגן.
לאורך השירות התעלמתי מהפציעה והכאבים, אבל במהלך לימודי התואר במחול לא יכולתי להתעלם יותר.
הקרע קיצר משמעותית את טווח התנועה שלי ברגל, ועבור רקדנית לא להיות יכולה לעשות שפגט זו בעיה..
במשך שנתיים הלכתי לטיפולי פיזיותרפיה כל שבוע, ובכל פעם אחרי הטיפול הרגשתי את ההבדל.
הבעיה הייתה שכמו כולם - לא הייתי מבצעת את התרגילים גם בבית וברגע שהייתי מפספסת טיפול אחד הכל היה חוזר אחורה.
אחרי שנתיים של תסכול ותחושה שלא משנה מה, כלום לא עוזר, דיברתי עם הפיזיותרפיסט שלי שאמר -
או ניתוח או פילאטיס.
ככה התחלתי להתאמן פילאטיס, סטודנטית צעירה שבסה"כ רצתה לשפר את הכאבים בירך.
מהר מאוד התאהבתי.
התאהבתי בשיטה, במכשירים, בעבודה על הגמישות;
פתאום חיכיתי לאימונים (שהם לא ריקוד).
מהר מאוד המאמנת שלי שלחה אותי לקורס פילאטיס בעצמי כדי להשתלב בתחום בתור מדריכה.
מיותר להגיד שאני כל כך שמחה על ההחלטה הזאת.
בזכות אותה הפציעה הגעתי לעולם המדהים הזה.
בזכות הקורס למדריכים אני זוכה כל יום לפגוש מתאמנים מדהימים ולראות את ההתקדמות האישית שלהם.
אם מדובר בפציעה שמתשפרת לאט לאט, או בהפחתת כאבי הגב שכולנו מרגישים מאורך חיים יושבני.
הכי משמח אותי לראות מתאמנים שלא אהבו להתאמן, ולא עשו ספורט מעולם, והתאהבו כמוני בפילאטיס.
מזמינה אתכם להצטרף אליי ולחוות את מה שגרם לי להתאהב בפילאטיס ❤️
ความคิดเห็น